""... הקבוצה משתמשת במשאבים שלה. חברי הקבוצה עסוקים באופן אקטיבי בתהליך טיפולי והם אינם רק "מקבלים" טיפול כפי שאולי היו רוצים" . (Foulkes & Anthony, 1957, pp. 82)

שנים האחרונות השימוש במינוח 'קורבניות' הופך להיות רווח בשיח הטיפולי והעממי כאחד. בפסיכואנליזה מונח זה נוסח לראשונה על-ידי מֵייסנר כצורה ספציפית של מזוכיזם. מאז, זכה לאיזכורים רבים. במאמר, אציג את התפתחות החשיבה על המונח 'קורבניות'. אתמקד בהצגת הקורבניות כ'מצב עצמי' שמאפיין שלב של התאוששות מטראומה (בניגוד לעיצומה של פוסט-טראומה), שבו האדם חוזר בהדרגה לכוחותיו, אבל עדיין נשען על זהותו כקורבן ותובע הכרה ו/או פיצוי. הקורבניות כוללת, מחד, שיקום של יחסים קרובים, ומאידך, מידה של תוקפנות עקיפה, צורכי שליטה ושאיפה לדומיננטיות. התוקפנות הקורבנית היא, כנראה, תולדה של הזדהות עם התוקפן שאינה מוכרת (מודעת) ככזו. מתוך מצב עצמי קורבני, האדם עלול לגרום סבל לקרובים לו. בטיפול, המטפל מצופה להיות עֵד אוהד לסבלו של המטופל הקורבני, ולעיתים קרובות להתעלם מסבלם של אחרים. חריגה מעמדה טיפולית זו, למשל כאשר המטפל חש אמפתיה ספונטנית כלפי קרוביו של המטופל, עלולה להיחוות (על-ידי המטופל) כפגיעה או אף כבגידה. יש תגובות אופייניות של העברה-נגדית של המטפל במצבים אלה. המטפל עלול לחוש רגשות מתחלפים של חמלה, אשמה וכעס. במאמר אדון בהיבטים אלה של העברה-נגדית ובעיבודם בפסיכותרפיה.

אנשים נוטים להתייחס לשייכותם הקבוצתית, החברתית והפוליטית כביטוי של בחירה ערכית, הנובעת מסיבות אידיאולוגיות, מבטאת השקפת עולם מושקעת ומעוגנת במחשבה רציונלית. במקביל, הם נוטים להתבדל מקבוצות אחרות בעלות ערכים ואידיאולוגיות נוגדים. גם התבדלות זו נתפסת כביטוי של בחירה ערכית חופשית. החלוקה הזאת היא שמגדירה את ה"אנחנו" כמקור של קרבה ושותפות, בעוד ה"הם" מוגדרים כשונים, מנוגדים, ולעתים קרובות, כאויב פוטנציאלי. אידיאולוגיות והיסטוריה קבוצתית, נבנות על בסיס החלוקה הסטרוקטורלית הזאת. אירועים ספונטניים שבין ה"אנחנו" לבין ה"הם", וכן אירועים בתוך כל קבוצה מפורשים ברוח החלוקה הזאת ומחזקים אותה שוב ושוב.

הרעיון המרכזי של המאמר הוא כי החלוקה לקבוצות מנוגדות בנוסח "אנחנו" ו"הם" מהווה סטרוקטורה בסיסית בהתארגנות החברתית של בני האדם ומהווה מעין נתון של הטבע האנושי. על פי רעיון זה ומבלי להמעיט בהשקעה בבחירה ערכית ושייכות אידיאולוגית, חלוקה זו קודמת לתכנים, דעות ואידיאולוגיות והיא בעלת אופי אימפולסיבי ובלתי מודע.

במאמר מתוארות בפירוט תצפיות הממחישות את החלוקה ל"אנחנו" ו"הם", את תהליך הפיכתה של קבוצת ה"הם" לאויב, את תהליך בניית האידיאולוגיה על סמך החלוקה הראשונית, ואת הקושי להידבר בעקבות החלוקה. בדיון אנו טוענים כי ניתן לתאר את החלוקה ל"אנחנו" ו"הם" כמעין אינסטינקט אנושי מולד, שתפקידו גיבוש כוחותיה של הקבוצה לעבודת צוות מלוכדת. כמו-כן אפשר להציע סיבתיות פסיכולוגית יותר לחלוקה זו, לפיה החלוקה מהווה מנגנון הגנה קבוצתי, המציע זהות ושייכות במקום כאוס מעורר חרדה של הפרט בתוך ההמון.
ישנם הטוענים (Bion, 1961; פרויד, 1921) כי היש החברתי הארכאי הוא העדר הראשוני. העדר הראשוני הנו קבוצה בעלת מנהיג, בעלת זהות קבוצתית, ובעלת תחושת שייכות לפרטים שבתוכה. בהמשך לרעיון של העדר הראשוני אנו טוענים כי העדר הראשוני מחפש עדר נוסף מולו, לשם יצירת שני עדרים המקיימים את ההתנהגות האופיינית של "אנחנו" ו"הם". כל עדר מחזק את תחושת הזהות והשייכות של פרטיו, ומגבש ומאחד את המוטיבציות של פרטיו, אל מול העדר השני. המכניזם החברתי הזה שייך לתהליכים ראשוניים של בניית זהות, ואפשר לראותו כמקביל לתפיסה הבסיסית של Winnicot (1965) על התהוות ההבחנה ביו ה"אני" (me) וה"לא אני"not me) ).

מחברים רבים מתארים שלב של בשלות ובגרות בהתפתחות הקבוצה, אך כל מחבר שם דגש על מימד אחר בתיאור שלב זה. המאמר הנוכחי מתאר את איפיוני השלב המתקדם ואת הצירים המרכזיים לפיהם הוא מתפתח, מציע הסבר מושגי אפשרי להתפתחויות אלו, ומנסה לזהות את התנאים להיווצרותו.
הצירים המרכזיים בהם הקבוצה מגיעה לבשלות הינם: ציר ההפנמה וההכלה, ציר הסימבוליזציה, ציר התפתחות העצמי והזולת עצמי, וציר הדיפרנציציה והאינדיבידואציה. התנאים המאפשרים הגעה לשלב זה הם התנאים ליצירת אמון בקבוצה, חלקם קשורים ב-setting הקבוצתי, חלקם בארועים הקבוצתיים וחלקם בעמדות המנחה. הבנת השלב המתקדם והתנאים להיווצרותו יכולים לתת בידי המנחה מצפן לפיו יוכל לנווט את הקבוצה לשלב עבודה חשוב זה.

המנהל - כמו כל אחד - מביא לתפקיד את אופיו ואת הפרעותיו. קיומם של קשיים ובעיות עדיין מאפשר לאנשים תחומים נרחבים של תפקוד תקין. כמו כל מקצוע – אפשר להתקדם בהיררכיה המקצועית והארגונית למרות הפרעות אופי. יתר על כן: יתכן כי מידה של נרקיסיזם
עשויה לתרום לחזון של הארגון ולמימושו, להרשים את הסביבה ולסייע למנהל במנהיגותו, ואף להקל עליו לזכות בתפקידים בכירים. כדי להפריד בין המוץ לתבן, רצוי להבדיל בין דרגות שונות של חומרה של הפרעה נרקיסיסטית. בעוד הפרעה קלה נראית כמו סגנון
אישי, ושומרת על מאזן חיובי של יתרונות לעומת מחירים, הרי הפרעה נרקיסיסטית חמורה עלולה להיות מזיקה ומוליכת שולל. הנזקים של הפרעה נרקיסיסטית אצל מנהל עלולים לחול בתחומים מגוונים. העיקריים שבהם הינם: קושי בהקשבה לדעות נוגדות, קושי בעבודה עם שותפים ובהכרה בתרומתם, קושי בטיפוח כפיפים, מסרים כפולים באשר למתן שרות,
וסכנה שבהצמדות נוקשה לפנטזיות לא מציאותיות.
גישותיהם שלFrued, Kohut ו–Kernberg באשר לדינאמיקה של ההפרעה הנרקיסיסטית מובאות
בקצרה. מודגשת טענתו של Kohut כי נרקיסיזם-על פי גישה זו- הינה עיכוב התפתחותי
שמחריף את עצמו. בעל ההפרעה הנרקיסיסטית נאלץ להתפעל מעצמו, מפני שקיבל
פחות מדי תמיכה בדימויו העצמי מצד סובביו. בו זמנית נשאר דימויו העצמי פגיע, וזקוק
להגנה מתמדת. התנהגותו של בעל ההפרעה הנרקיסיסטית מסתירה פגיעות והזדקקות, ועלולה להטעות הן את עצמו והן את סובביו.
Kernber מדגיש היבטים אחרים המסבירים התנהגויות נרקיסיסטיות. מנהל בעל הפרעה נרקיסיסטית עלול לנסות (באופן מודע או לא) לממש משאלה לפיה יתמוך הארגון כולו בדימויו העצמי, ובפנטזיות הגדלות שלו. במקרים אלה הופך הייעוץ למנהל לאתגרי ביותר: מחד עליו לאפשר מסגרת בלתי מאיימת עקב הפגיעות הרבה המוסתרת אצל המנהל, ומאידך עליו להתייחס לנזקים העלולים להיגרם לארגון כתוצאה מניסיונו של המנהל לממש פנטזיות גדלות לא ריאליות, או מניסיונו להשתמש באנשים לטובת מנגנוני הגנה של אישיותו
המאמר עוסק גם בדילמה מרכזית ביעוץ למנהלים בעלי הפרעה זו: הגישה שבמרכזה אמפתיה, לעומת הגישה שבמרכזה קונפרונטציה. מצוינים חסרונות ויתרונות של כל גישה.